מהי תולעת הפארק ואיך נדבקים בה?
תולעת הפארק היא טפיל מידבק שהתגלה לראשונה בישראל בשנות התשעים בפארקים במרכז הארץ (ליתר דיוק, ברמת גן), ולאחר מכן התגלה גם באזורים נוספים. למעשה, כיום תולעת הפארק מצויה ברוב חלקי הארץ. שכיחותו של הטפיל מצויה במגמת עליה וכך גם שיעור הכלבים המאובחנים כנושאים אותו. מדובר בתולעת מסיבית יחסית; אורך נקבה בוגרת הוא כשבעה ס"מ ואורך זכר בוגר, כמחצית מכך. ההידבקות מתרחשת בדרך כלל כשכלב אוכל מן הקרקע דבר מה המכיל זחלים של תולעת הפארק. במקרים רבים חיפושיות זבל הן אלו ש"מפיצות" את הטפיל לאחר שהן אוכלות את הביצים מתוך צואה הנגועה בהן. בגופה של החיפושית, בוקעים מהביצים זחלים צעירים, וכאשר החיפושיות נטרפות על ידי כלב באופן ישיר או כחלק מהימצאותן על גבי שאריות מזון שהכלב מאתר, עלולה להתרחש הדבקה. גם פגרים של בעלי חיים קטנים שאכלו את החיפושית הנגועה, יכולים להיות מידבקים במקרה שהם נאכלים על ידי כלב. לאחר שנאכלו, הזחלים מתפתחים בגופו של הכלב, חודרים אל מחזור הדם שלו ונוהגים לחתור אל אבי העורקים באופן שעלול לגרום נזק לכלי הדם של הכלב ואף לקריעתם ולמוות פתאומי (במקרים של הדבקה מסיבית). לאחר התבגרותן באבי העורקים (כ3 חודשים מההידבקות), התולעים נודדות בדרך כלל אל הושט (אם כי במקרים מסוימים התולעים מגיעות דווקא לאזורים אחרים). שם הן מתמקמות, מתבגרות, מטילות ביצים, סביב התולעת נוצרת מין מעטפת, כמו גוש, אשר מקשים על הכלב לבלוע ולנשום. לפיכך, הסימפטומים בשלב זה עלולים להיות שיעול, הקאה, וביטויים שונים לקשיי אכילה ונשימה. גושים אלו מתאפיינים בתכונה אכזרית נוספת; הם עלולים להפוך לסרטניים ואף לשלוח גרורות לאיברים אחרים בגוף.
אבחון ומניעה
אבחון ההידבקות לעתים אינו פשוט וחד משמעי ובמקרים מסוימים יש צורך בבדיקות הדמיה תחת הרדמה של הכלב, על מנת לאבחן באופן סופי את קיומה של המחלה ואת השלב בו היא נמצאת.
בהיבט ההתנהגותי, על מנת להימנע מהידבקות של הכלב בתולעת הפארק, רצוי שלא לאפשר לו לאכול מן הקרקע, ובכלל למנוע ממנו אכילה מחוץ לבית של מה שאינו מזוהה ונשמר בתנאים נאותים. במקרים בהם יש קושי למנוע מהכלב אכילה ספונטנית בחוץ, רצוי להיעזר במאלף.
בהיבט התרופתי, למעשה, אין חיסון נגד המחלה, והטיפול הרווח בישראל כיום הוא זריקה שניתנת פעם בחודשיים או שלושה, ותפקידה הוא כביכול לקטול זחלים או תולעים שכבר הגיעו לגופו של הכלב. מבדיקה של הספרות והמחקר אודות טיפול זה, מגלה בסיס סטטיסטי רעוע ולא מייצג. בנוסף, היעילות שכביכול נמצאה במחקרים, היא חלקית בלבד, וגם היא מבוססת למעשה על זריקה שניתנת לכלב פעם בחודש, ועל כן אין כל בסיס מחקרי ליעילות של טיפול הניתן פעם בחודשיים או שלושה.
חיסרון נוסף של הטיפול השכיח בישראל הוא שהזריקה אינה מתאימה לכל הכלבים; גזעים מסוימים של כלבים, כולל כלבים המעורבים בגזעים אלו, רגישים לחומר שמכילה התרופה ועבורם היא עלולה להיות רעילה.
אז מה עושים?
לאור שכיחות המחלה, השלכותיה הקשות והיעילות המוגבלת של הטיפול הקיים בישראל, אנו במרפאת אלאמה תרנו אחר פתרון טוב יותר.
לאחר מחקרים חובקי עולם, למידה והשוואה של מקרים שונים, והעמקה בעבודות האקדמיות העדכניות ביותר, אנו גאים להציע למטופלינו את הטיפול הטוב ביותר בעולם נגד תולעת הפארק: במסגרת פרוטוקול טיפול חדשני, אנו מטפלים בכלבים באמצעות מילבמיצין אוקסים; כדור שניתן דרך הפה פעם בחודש ומונע בשיער של קרוב ל – 100% את התחלואה שגורמת תולעת הפארק. הטיפול שאנו מעניקים במילבמיצין אוקסים מוכח מחקרית ויעילותו מבוססת מדעית. מותר לציין שטיפול דרך הפה הוא גם ידידותי ונעים יותר לכלב, פשוט יותר לבעליו ומאפשר חוויית טיפול קלילה, ללא חרדות ומאמץ. בעיקר, הטיפול מבטיח לכל לקוחותינו כי הם מגנים על חברם באופן המקיף ביותר והנכון ביותר. לפרטים אודות הטיפול, צרו עמנו קשר ונשמח לסייע לכם.